<h1>העיטור אות ה' המחאה</h1>
<h2>דף קא:</h2>
(גיטין י"ד.) הנהו גינאי דעבדו חושבנא בהדי הדדי פש חמש איסתרי גבי חד מנייהו אמרו ליה הבינהו ניהליה למרי ארעא באפי מרי ארעא — ובנוסחא דרב אלפס בטסקא — וקנו מניה לסוף עבד חושבנא בין דיליה לנפשיה אשכח דלא פש גביה ולא מידי. ומסקנא הוי קנין בטעות וחוזר. וכתבי רבוותא דאפומא דסהדי אי נמי דקא מודי ליה אידך דטעות הוה בההוא חושבנא כי האי גונא הוי קנין בטעות הא ליכא ראיה ובעל דיניה מכחיש ליה אי נמי אזלי למדינת הים אי נמי אמרי אינשי לנא לאו טעותא הוא. הלכך מנה לי בידך תנהו לפלני וליכא סהדי לא בעידן המחאה ולא בחוב ואמר טעיתי בהודאתי נאמן מיגו דאי בעי אמר לא הודיתי. ואי איכא סהדי בהמחאה וליכא סהדי בחוב לא מצי למימר טעיתי דכיון דקביל על נפשיה במעמד שלשתן הוה ליה ככותב שטר חוב לחבירו בחזקת שהוא חייב לו. ואם נמצא בעדים או בהודאה שאינו חייב פטור. ואם לא נמצא חייב. ירושלמי (פ"ה דכתובות ה"א) הכותב שטר חוב לחבירו בחזקת שהוא חייב לו ונמצא שאינו חייב לו רבי יוחנן וריש לקיש אמרי פטור. ורבינו חננאל אייתי לה אהא דגינאי. ורב אלפס דחי לה דקשיא ליה הא דכתובות (ק"א:) חייב אני לך מנה בשטר חייב. ומסתברא דלא דמי דהתם בחזקת שהוא חייב לו הוא כי הא דגינאי ומתניתין דהנושא את האשה ופסק עמה לזון את בתה כסבור הוא שהוא חייב לזון בת אשתו כבתו ופריך בירושלמי (ריש פי"ב דכתובות) במה הוא חייב לזון בת אשתו לא כן אמרו רבי יוחנן וריש לקיש הכותב שטר חוב לחבירו בחזקת שהוא חייב וכו' ובגמרא דילן (כתובות ק"א:) דפריך מההיא לריש לקיש הכי פריך ומה התם דבחזקת שהוא חייב לו חייב כל שכן הכא דמשעבד נפשיה. והלכך ליכא לאקשויי אהדדי וקיימא לן כרבי יוחנן דאמר חייב אני לך מנה חייב. ומאן דקביל על נפשיה בשטר מידי דלא מחייב חייב וכל שכן בקנין. והא דירושלמי כעובדא דגינאי הוא ופטור. ויש מחכמי הדור דאמרי דאף על גב דקא מודי גינאה חבריה בטעותא לא מהימן לענין מתנה דלמא משום קנוניא קאמר כדאמרינן (כתובות י"ט.) במלוה שאמר שטר אמנה הוא זה במקום שחב לאחרים דלא מהימן דלמא לאשתמוטי מבעל חובו קאמר הכא נמי לא שנא, ושקיל מניה, ונותן מתנה משלם לו מה שהמחהו. ואנן כתבינן לעיל דוקא שאמר אמנה היא זו דמבטל לשטרא דחתימי ביה סהדי אבל אמר פריעא הוא מהימן והכא נמי אי אמר טעותא הוה בחושבנא מהימן.
